בכיתה י"א, בני ז"ל רצה להתקבל לישיבה תיכונית מאוד מיוחדת אך שנת הלימודים כבר החלה ולא נותר מקום כלל. כל תחנוניו עלו בתוהו. לבסוף הוא דרש בתוקף להיפגש עם ראש הישיבה לכמה דקות בלבד. אמרו לו "אין סיכוי שזה יעבוד לך, אתה לא הראשון שמנסה...", אמר להם - "מה אכפת לכם, רק כמה מילים.." התעקש וכרגיל השיג את מבוקשו. הוא נכנס אל משרדו של ראש הישיבה כשבידו כוס ריקה. לא דיבר מילה... הלך לברז הקרוב ומילא את הכוס מים עד שפתה העליונה ביותר. הוא הניח אותה על השולחן לפני ראש הישיבה. הרב שהיה בטוח שהנה עוד תלמיד עקשן הגיע להתחנן לשווא שיקבלו אותו לישיבה, הביט בו במבט מבולבל, לא מבין מה הוא עושה. לראשונה בני ז"ל פתח את פיו ושאל: "כבוד הרב, מחילה, האם נותר מקום בכוס הזו?"... ראש הישיבה, מופתע, לא ענה.. בני שאל שוב: "האם יש מקום בכוס כבוד הרב?" ראש הישיבה התעשת וענה כמובן מאליו - "לא! הכוס מליאה לחלוטין עד למעלה...." לרגע הזה בני חיכה. הוא הוציא מכיסו עלה קטן ויבש והשליך מעל המים... העלה צף על פני המים כאשר אף טיפה לא נפלה החוצה... או אז סיכם ואמר: "אתה רואה, כבוד הרב... מקום תמיד אפשר למצוא ובפרט לעלה קטן וכחוש כמוני...." ראש הישיבה הנדהם שהבין מיד איזו נשמה עומדת מולו קיבל אותו לישיבה למרות כל הסיכויים. בני ז"ל אהב מאוד את האווירה והלימודים השיביה הזו ופרח שם מאוד. הוא הרבה לקרוא ספרי עיון במנעד הרחב שבין פילוסופיה, פסיכולוגיה וביוגרפיות של מנהיגים בארץ ובעולם, ולא אחת ביטא את הערכתו למצביאים הישראלים. אהבת הארץ זרמה בעורקיו ומצעירותו הרבה לטייל בין שביליה, ערך מסעות במדבריות עם מפות טופוגרפיות – לבד או עם חברים. אהב לאסוף את החבורה, לנגן בגיטרה ולשיר שירי ארץ ישראל. את הסיפור הבא סיפר ראש הישיבה עצמו במהלך השבעה: במהלך לימודיו בישיבה התיכונית המיוחדת הזו, אשר בנתה יחסי אמון נפלאים בין הצוות החינוכי לתלמידים והיתה לשם דבר, בני ז"ל כתב מכתב חריף בו השווה לפרטי פרטים את דרכה החינוכית המיוחדת והנפלאה לישיבה התיכונית הקודמת בה למד, שהיתה בזמנו ישיבת הדגל של כל הישיבות התיכוניות. המכתב הזה התפרסם ללא ידיעתו וגרם בין השאר לרעש גדול בציבור הדתי לאומי בכלל ובעולם הישיבות התיכוניות בפרט, רעש אשר הציף את הנושא הרגיש הזה לדיון ציבורי וגרם לשינוי המיוחל שבזכותו התאימו בכל הישיבות התיכוניות בארץ את השיטות החינוכיות לדור המיוחד הזה, דור הגאולה. במהלך המסע לפולין בני ז"ל כתב לעצמו רשמים בפנקס קטן. בסוף המסע, כאשר הגיעו ליער הילדים בטרנוב, מול קבר האחים המדמם, ביקשו מכולם לשתף בתחושות מהמסע. כאשר הגיע תורו של בני ז"ל פתח את פנקסו והחל להקריא דברים מרטיטי לבבות שכתב על תחושותיו במהלך המסע, דברים שלא השאירו עין אחת יבשה... עוצמת הדברים היתה בעיקר בכנות שלהם - בני ז"ל קובל כמה וכמה פעמים לאורך הדברים על תחושת הניתוק שהוא חווה ובעצם חווים רוב רובם של הנערים וכלל המשתתפים במסעות הללו. האנטיתזה בין חיי השפע בדור שלנו בארץ ישראל ולבין הזוועות של השואה. "מדוע אין כלום בליבי? האם הפכתי ליצור אטום כל כך וחסר לב שלא מסוגל להזדהות?"... דברים המעיקים על כל משתתף ומשתתפת במסעות הללו מעבר למבטים הרציניים והעצובים.. או אז בני ז"ל פותח פתח בדבריו להזדהות מדהימה עם הזוועות שחוו יהודי השואה, גם בדור שלנו. הוא משווה בין האירועים הקשים וכל הפיגועים הנוראיים אותם אנו חווים בדור הזה בארץ ישראל לאותה תקופה... ברגישות מדהימה הוא מכריז לבסוף "עכשיו אני מצליח להרגיש! עכשיו אני מבין שהשואה לא היתה אסון של ששה מיליון, השואה היתה ששה מיליון אסונות..." לצפיה בקטע המלא חפשו ביוטיוב: "סיכום מצמרר של בן ציון בנימין-גביש ז"ל"